שקט בבקשה – בהנחיית תכלת רם
פרוייקט הפיסול של כיתות י׳ במגמת האמנות בגימנסיה, שנוצר במיוחד עבור הביאנלה האוטונומית 2025, מבקש לכרוך מחדש את המעשה האומנותי במעשה החינוך, תוך שימת דגש על התהליך היצירתי.
שותפות בקבלת החלטות, דיוני עומק ומחשבה ביקורתית, תיעוד ויזואלי וטקסטואלי של מהלכי השיעור וכמובן חדוות היצירה ופיתוח הדמיון, עמדו לנגד עינינו, בנסיון לאחות רעיונות וחומרים שונים ולתת ביטוי למגוון הקולות שנשמעים בכיתה.
המיצב מתרחש בכיתת לימוד וישמור על צביונה ככזו. במטרה לקשור את העבודות יחדיו הוחלט שהבסיס המשותף לעבודות הוא פלטה של שולחן בית ספר אשר ממנו פיתח כל תלמיד את עבודתו על פי התהליכים ותחומי העניין האישיים שלו/ה. מעבר ללכידות האסתטית, בסיס זה גם איפשר לנו לחשוב את היחסים המורכבים בין קולו הייחודי של הסובייקט וכוחה המאגד של הקבוצה.
המערך שאנו מביאים לפניכם מאפשר לקרוא את העבודות כמעין פורטרטים, או כהגיגים אישיים שנבעו מתוך נושא, שגם הוא נהגה במשותף: ״שקט״. אותו שקט קיבל פנים רבות: הוא התעצב כחומר, נקשר אל הגוף והחוויה, הובע כשאיפה. הוא קרא למחשבה על היפוכו. זהו אותו השקט המצמית שבהעדרות, השקט החסר בעת הזו, וכמו כן השקט שנלווה לשלוות נפש, חפצת חיים ושלום.
״Daily Surveillance״ – מגמת הצילום בגימנסיה בהנחיית לוסיאנה קפלון ודניאל רוזנקרנץ
הפרויקט Daily Surveillance עוסק בחקר מושגי הפיקוח והתודעה דרך עדשת מצלמות האבטחה בבית הספר שלנו. יחד עם התלמידים, יצרנו עבודת וידיאו ארט, שבה ביצענו פעולות שונות מול מצלמות האבטחה הפזורות בבית הספר. באמצעות תנועה וכוריאוגרפיה, אינטראקציות סמליות ומחוות יומיומיות, ביקשנו לבחון ולמתוח את מנעד המשמעויות של המרחב המפוקח. זו בעת שהוא נהפך לבמה.
העבודה המשותפת אפשרה לתלמידים הזדמנות להתבונן מחדש בסביבתם הקרובה ולהגיב אליו דרך תהליך יצירה אינטרדיסציפלינרי. היצירה שואפת לעורר מחשבה ביקורתית על מערכות הפיקוח הסובבות אותנו, לבחון את השפעתן על דינמיקות אנושיות וחינוכיות, ולהזמין מחשבה מחודשת על הגבולות בין הפרטי והציבורי ובין המציאות הבלתי צפוייה ופעולת הבימוי המתוכננת מראש.
הנחייה: לוסיאנה קפלון ודניאל רוזנקרנץ
הפקה: טליה פלוטיצקי
ע. הפקה: מעיין עזרא
תלמידים משתתפים:
נינה גלבוע, אלה שטיקגולד, מיה כהן, אלי יעקבי, יעלי בר לב, מאיה עדות, יעל בלומנטל, מורי חיות, רוני אלוש, ליקה תבק, קרני לוי, תמר פלם, מעיין עזרא, אבי גופמן, עלמה אטיה, דאשה טרונוב, ריין פאשוול, נעמי אוראל פייסה, מיכל בן דוד, מעין חדד, ליה יבלקוביץ.
אופק חדש – מרחב של ים, אור ואדם
תערוכת צילום של תלמידי מגמת ‘אדריכלות וסביבה’, הגימנסיה העברית הרצליה- בהנחיית עירית רון
ת”א – יפו. 4.9 ק”מ. 6 שעות. אביב.
בין גלי הים לאורות העיר, מתגלה חוף תל אביב-יפו כמעבדה חיה של אדריכלות אנושית.
‘אופק חדש’ מזמינה אתכם למסע ויזואלי דרך עיניהם של מעצבי העתיד, חושפת את הקווים הנסתרים המחברים בין אדם, מרחב ושלום.
המרחב והזמן- חוף הים של תל אביב-יפו, בין חוף גורדון לפארק מדרון יפו, מתפרש על פני כ- 5 ק”מ של מרחב משותף של מפגשים אנושיים.
מדי ערב בשלהי החורף ובתחילת האביב, בשש שעות קסומות, מ-17:00 עד 23:00, מתרחשת כאן כוריאוגרפיה עירונית מרתקת.
“אופק חדש”- היא תערוכת צילום של תלמידי מגמת ‘אדריכלות וסביבה’ בגימנסיה העברית הרצליה, המתעדים את החוף בשעות בין ערביים ועד הלילה, בין משחקי כדורעף סוערים למחצלות ולשולחנות עמוסים בשבירת צום הרמדאן.
תלמידי המגמה אינם רק צלמים; הם חוקרי מרחב. דרך עדשת המצלמה, הם מפענחים את החוף כזירה חברתית וכמרחב אורבני, כששאון העיר במרחק צעדים ספורים. כיצד נראית אדריכלות ללא בטון ומגדלים? היא מורכבת מגופים בתנועה, מיחסים בין פרטי לציבורי, מקצב של אור וצל, ומחומריות משתנה של חול, דשא ומים. הם בוחנים כיצד המרחב הטבעי, העירוני והאנושי משתלבים לכדי מרחב מתפקד של שלום – לא כזה שמוכרז רשמית, אלא כזה שנוצר פשוט מעצם הקיום המשותף.
רצועת החוף הקצרה אך המגוונת, מתפקדת כמערכת מרחבית מתוחכמת:
מגרש הכדורעף הוא גבול פתוח – תחום אך לא מפריד, מזמין אך לא מחייב.
מחצלות ושולחנות האיפטר הם מוקדי התקהלות – זמניים אך משמעותיים, מקבעים מקום אך גם מאפשרים זרימה. הגלים והחול – מוחקים את עקבות הרגליים, החול שנשטף וחוזר עם כל גל, מזכיר לנו את הזמניות שבמפגש האנושי ואת המחזוריות שבטבע. האנשים באים והולכים, אך הרגעים שנחוו על החוף נותרים בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי.
מבט לעתיד- בעוד הביאנלה “לצד אותו הים” שואלת כיצד ניתן ליצור שלום באמצעות אמנות, תערוכה זו מראה כי לעתים, השלום כבר קיים – עלינו רק ללמוד לראות אותו.
“אופק חדש” מציעה תשובה דרך עדשת המצלמה: התבוננות במציאות יומיומית שכבר מתקיימת, וראיית החוף כמרחב ציבורי המסוגל להוות מודל לאפשרות אחרת. התערוכה אינה רק תיעוד, אלא גם הצעה – להבין את החוף לא רק כקו חוף, אלא כמרחב של אנשים, תרבויות ואפשרויות. כקו אופק ישן – חדש.
בין שאון העיר לרצועת החוף, בין חול לגלים, בין קודש לחול, בין תנועה למנוחה – כאן, על החוף התל אביבי יפואי, נרקם מרחב של מפגש.
מוזמנים להתבונן, לחוות ולדמיין – אופק חדש של אפשרויות.