תכנית הרזידנסי AIR גבעת חביבה- המרכז לאמנות משותפת
המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה פועל לקידום חברה משותפת ליהודים וערבים באמצעות תרבות, אמנות וחינוך לאמנות.
תוכנית הרזידנסי הייחודית שלו מקבלת עשרה בוגרי אמנות צעירים, יהודים וערבים לתוכנית בת חמישה חודשים, מתוכם שלושה חודשי שהות, פיתוח אמנותי ופעולה וחודשיים של הצגה בתערוכה קבוצתית בגלריה גבעת חביבה לאמנות עם אירועי אמנות ושיח.
המשתתפים נבחרים על בסיס כישרון ועניין בחברה משותפת, ומלווים על ידי צוות התוכנית ואמנים מובילים. במהלך התוכנית, האמנים משתתפים בהרצאות, סדנאות, מפגשי אמן ודיאלוג קבוצתיים, סיורי השראה ויוזמות אמנותיות קהילתיות.
ייחודה של התוכנית טמון בשותפות היהודית-ערבית ובחוויה המשותפת המעמיקה, המאפשרת היכרות ולמידה הדדית כמו גם תפיסתה האמנותית המרחיבה את גבולות האמנות הפלסטית.
התוכנית מהווה “גשר מעבר”חשוב לאמנים צעירים, ומסייעת להם להתפתח ולפעול בארץ. מטרתה היא ליצור רשת אמניות ואמנים משפיעה שתקדם שינוי אמנותי, חברתי ותרבותי בשדה האמנות ובחברה הישראלית ותשמר כוחות אמנותיים בישראל.
למרות ובמיוחד נוכח האתגרים בעקבות אירועי אוקטובר 2023, התוכנית המשיכה למחזור שני ובימים אלו מתקיים המחזור השלישי שלה, מתוך אמונה בחשיבותה בעידוד קולות אמנותיים צעירים, בשיח יהודי – ערבי משותף.
בתערוכה הוצגו עבודותיהם של חמישה אמניות בוגרות הרזידנסי:
דועא בסיס
מסע בד, 2024, וידאו, 10 דקות ו40 שניות.
בהשתתפות: סאאד מנסור.
“מסע בד” דואט פרפורמטיבי מתרחש במרחב שבו גוף, תנועה וחומר נפגשים יחד, יוצרים דיאלוג. היצירה נפרשת כמטאפורה על הקשרים האנושיים, משקפת את הדינמיקה בין קרבה לניתוק, תלות ועצמאות, והמרחקים הרגשיים והפיזיים שביניהם. הבד, כגשר בין עולמות (או כחוט מחבר), עוברים דרכו שכבות של קשרים, רגשות וזהויות. היצירה היא הזמנה להתבונן במסע ויזואלי ותנועתי בין שכבות הבד והמתח והיופי שהינו מלביש ויוצר, בין עולמות פנימיים וחיצוניים, בין הנראה והבלתי נראה.
דועא בסיס נולדה ב1997, בוגרת תכנית הרזידנסי AIR גבעת חביבה, כיום חיה ויוצרת בדאלית אל כרמל.
בן אלון
שער הרחמים, צילום דיגיטלי, הזרקת דיו ארכיבית.
93×140 ס״מ.
העבודה מציעה מבט על פעולות יומיומיות כטריגרים לתודעה חדשה. דרך חיפוש אחר פתרון טכני לכאורה – כיצד להמשיך לעבוד על המחשב מבלי להתייבש – נחשפת שכבה עמוקה יותר של יחסים בין אדם, סביבה וזמן. ההומור שבפתרון הפרקטי הוא הדרך שלי להתבונן במציאות, לחשוף את האבסורד שבה, ואולי להציע גישה אחרת ליצירת דיאלוג עם העולם. בתוך ההיגיון הפנימי של העבודה, יש התמודדות עם שאלות של סדר, שליטה ואקראיות – מנגנונים שגם באמנות וגם בשלום דורשים גמישות מחשבתית ויכולת לראות מעבר לנראה לעין.
בן אלון נולד ב1998 בחיפה, בוגר תכנית הרזידנסי AIR גבעת חביבה, כיום חי ועובד בתל אביב-יפו.
בילסאן כרים
ללא כותרת, תבליט, עיסת נייר, 4x80x60 ס”מ.
ללא כותרת, תבליט, עיסת נייר 4x60x60 ס”מ.
ללא כותרת, תבליט, עיסת נייר 4x38x45 ס”מ.
טרילוגיה זו שואבת השראה עמוקה מחייו, דבריו ומורשתו של אל-חלאג’, מיסטיקן סופי שהצהרותיו הנועזות התעמתו עם סמכויות דתיות ופוליטיות, תוך אתגור המבנים שניסו להגבילו .פילוסופית המיסטיקה שלו התמקדה ב”פנא” (الفناء) – ביטול העצמי בדרך רוחנית, או ההתמזגות עם האלוהי. היצירות נוצרו מנייר גרוס שעוצב מחדש לצורות המדגישות את ארעיות הקיום החומרי ואת חוסן הזהות הרוחנית והאישית .שכבות הנייר הקרועות, שבעבר נשאו תוכן משפטי, פוליטי וחברתי, הופכות למשהו חדש – סמל להתנגדות ולהתמדה .תהליך העבודה עם חומרים מקוטעים משקף את חווייתו של אל-חלאג’: דבריו ותורתו נדחקו, שרדו לאחר הוצאתו להורג וממשיכים לעורר מחשבה רדיקלית עד היום.
הקשר בין המטאפיזי הרוחני לפוליטי מהדהד עמוק ביצירות אלו .פעולת הגריסה של מסמכים משפטיים ושימושם כחומר פיסולי משקפת את המתח בין כוח מוסדי לחופש אישי – מאבק שאל-חלאג’ הפך לסמל שלו. העיבוד מחדש של חומרים שבורים לנרטיבים חזותיים חדשים שואל שאלות על התנגדות, זיכרון והתחדשות; על מה נמחק? מי שולט בנרטיב? וכיצד נכתבת ההיסטוריה מחדש?
דבריו של אל-חלאג’ ממשיכים לעורר ולערער את הסדר הקיים; העבודה כאן מבקשת מהצופה לשקול מחדש את המבנים המגדירים אמת, חופש וכוח, וביחס להגדרה עצמית פעם ועכשיו.
בעבודות מופיעים אלמנטים מיתולוגיים ומציאותיים, המהבהבים מבטים פרספקטיביים מפעם להיום ומהיום לפעם בהקשר לתרבויות וזהויות מתפתחות. המוטיבים נושאים משמעויות מרובות הקשורות בהתנגדות, תפיסות משתנות של כוח טרנספורמציה.
דמות נשית עירומה, סמל לכוח, ריבונות ונוכחות אלוהית של אלות במיתולוגיה המסופוטמית והלבנטינית לעומת תקופו מאוחרות יותר בהן הצניעות הוטלה על האישה כאמצעי שליטה. אז חגגו את הגוף כעדות לכוח נשי. בחלק מן העבודות פני האישה מכוסות ב”חתה” (حطة) וב”עקל” (عقل) – סממנים לזהות גברית וערבית. אלו מכסים דמות המושרשת באיקונוגרפיה של חופש נשי. השמש בעבודות מופיעה כאיקונוגרפיה מצרית עתיקה, המסמלת אנרגיה אלוהית, חיים והארה. מי קובע איזה סמל יישאר טבוע בתודעה קולקטיבית לאחר שתרבות כזו או אחרת קמה ונופלת? כיצד רעיונות מסוימים שורדים בעוד שאחרים נדחקים לשוליים? הלביאה, הלוחמת או השומרת היא אמיצה ופראית, כוח נשי שיודע להתנגד; הנחש, הנולד מחדש כשמשיל את עורו, עצי הדקל, המופיעים בתרבות הפלסטינית כזיכרון תרבותי וסמל להשתייכות, כמו גם אלמנטים ארכיאולוגיים מהלבנט: כולם נמצאים אז ועכשיו ומביטים, האחד בשני מפעם להיום ומהיום לפעם. מה זוכרים ומה שוכחים?
בילסאן כרים נולדה ב1996 בנצרת, בוגרת תכנית הרזידנסי AIR גבעת חביבה, כיום גרה ועובדת בחיפה.
נועה קורניק
ציפור, 2024, פיסול, גבס, בדלי סיגריות,
שיפודי עץ, קערת קלקר. 20x15x40 ס”מ.
שתי ציפורים, 2025, פיסול, גבס, בדלי סיגריות,
שיפודי עץ, תבנית אלומיניום. 25x16x20 ס”מ.
העבודה, פסל גבס ובדלי סיגריות המהווה התפתחות של סדרת עבודות המתכתבת עם סמל היונה – סמל השלום האוניברסלי המוכר מסיפור תיבת נח, שם נשלחה היונה למצוא יבשה בתום המבול. העבודה, המוצגת בפעם השלישית, נולדה מתוך התבוננות בנדידה בתקופה של חוסר יציבות. בכל איטרציה מתווספת ציפור נוספת, ומעמיקה את המתח בין האידיאל למציאות העכשווית. העבודה הוצגה לראשונה כציפור בודדת בתערוכת היחיד טרננננססספפפוווורט בפראג, ובהמשך כזוג ציפורים בתערוכה הזוגית אל שם בגלריה ביתא.
כעת, בגרסתה השלישית, היא מבקשת להתמודד עם השאלה how to make peace with art דרך הצגת פרדוקס: הציפור, שנוצקה בגבס, מסמלת חופש ונדודים, אך איברי פניה עשויים מבדלי סיגריות והיא עשויה בצורה ילדית, מעט עלובה. דרך סדרת תערוכות העוסקות בנדודים ובחיפוש אחר קרקע יציבה, העבודה מערערת על התפיסה המסורתית של סמל השלום ומציעה דיאלוג מורכב על משמעותו בעולם העכשווי. השלום עם אמנות מתבטא כאן בקבלת הפער שבין הסמל – כלומר, האידיאל – לבין מציאות שנראית כרגע ללא אופק.
נועה קורניק נולדה ב1999 בתל אביב, בוגרת תכנית הרזידנסי AIR גבעת חביבה, כיום חיה ועובדת בתל אביב.
דנה רוסלר
שינוי, 2025, טקסטיל, גרביים מפורקות
ומורכבות מחדש. 530×280 ס”מ.
במהלך השנים האחרונות המציאות היומיומית דוחקת בכל אחת ואחד, מאתגרת את כל מה שהיה בטוח ומובן מאליו. מאז השבעה באוקטובר נחשף חוסר התפקוד של מערכות החיים. הכל נלקח. הכל בשינוי מתמיד. כה רבים איבדו וממשיכים לאבד אנשים, רכוש, בית, קהילה. המדיניות האלימה שדוגלת בשנאה ונקמה מחלחלת עמוק ולא פוסחת על אף אחד. באוגוסט 2024, זמן קצר לאחר שעברה להתגורר בפרדס חנה, נקלעה דנה רוסלר לעימות אלים בין שכנים במהלכו הותקפה פיזית תוך סיכון ממשי לחייה. האירוע הפרטי שחוותה הותיר אותה לבד וללא גיבוי חברתי או מערכתי. כל מפגש או התקשרות הפכו למאבק, למלחמת הישרדות. מול ההתמודדות הפרטית שלה ומול החורבן החברתי והפוליטי היא נשארת אילמת, מנסה לעכל, להתמודד, לתת מקום וכבוד, ניסיון עיקש ובלתי אלים לשיקום או ריפוי.
במציאות שכזו – מהם המינימום ההכרחי או המקסימום האפקטיבי ליצירת תקשורת בזמן חירום? מה הולך לאיבוד? מה הופך לבלתי מובן? איך מעבירים מסר בצורה אובייקטיבית מבלי לקחת עמדה? בלי להאשים, בלי להתנצל או להתגונן? כיצד שומרים על ה”אני”? במהלך חצי השנה האחרונה, רוסלר אוספת גרביים שאינן בשימוש באמצעות פנייה לקבוצות וקהלים שונים. היא מפרקת את הגרביים ומרכיבה אותן מחדש באמצעות תפירה דמויית פס ייצור, ליריעות בעלות חוקיות וסדר פנימיים מוגדרים. גרביים הן פריט לבוש בסיסי, אוניברסלי, אך יש בהם מידע שמאפשר זיהוי כמו-פורנזי את הדמות שגרבה אותן באמצעות צבע, מרקם, איכות הגרב ומצבה. האם הקריאה והשיפוט של הצופה משתנים כשיודעים מי הוא האדם שגרב את הגרב? מאיפה בא, מה דעותיו ומעשיו? האם הזכויות הבסיסיות של אותו אדם משתנות לאור זיהוי זה?
בידיה של רוסלר הופכות הגרביים להיות כלי לקריאת מציאות. באמצעות הגריד שנוצר, שהולך ומשתבש, היא ממפה פיקסלים של טקטיליות אנושית ויוצרת מקבץ של סיפורים אישיים, חומריים ואנושיים שעוברים רדוקציה וצמצום, תוך שהם נשארים אלמוניים. העבודה מתנהלת כהתכתבות בין החוץ לפנים, בין הפוליטי, החברתי והאישי, בין שתיקה לאמירה. הדברים מתרחשים במקביל, כמו החיים על פיסת האדמה הזאת, מלאים בשבירות, קטיעות, סתירות, ניסיון למצוא היגיון או המשכיות במקום ובזמן בלתי אפשריים.
דנה רוסלר בוחנת בעבודתה את המתח בין רדוקציה, צמצום והפשטה לבין הצורך לתפוס מקום ולהנכיח מהות ומשמעות.
דנה רוסלר נולדה ב1996 בירושלים, בוגרת תכנית הרזידנסי AIR גבעת חביבה, כיום חיה ויוצרת בפרדס חנה.