הביאנלה האוטונומית לאמנות

לצד אותו הים

איך עושים שלום עם אמנות

אוצר ראשי: ד”ר רועי ברנד | אוצרות-שותפות: סנדרה וייל, רולא ח’ורי |

אמנים ואמניות:

פאתן אבו עלי

חממה ירוקה, 2025, מיצב, עץ זית מורכב בעץ חרוב, מוקף בחממה עשויה מניילון.

עץ החרוב הוא סמל מרכזי בתרבות הערבית. ישנם פתגמים וסיפורים שאומרים שהעץ רדוף ע”י רוחות ושמומלץ לא לישון תחתיו. החרוב נחשב לנוקשה ועיקש, זאת לעומת עץ הזית שמזוהה עם שפע ויציבות, ולכן מקבל מעמד תרבותי חשוב. בילדותה של האמנית, הכנת ריבת חרוב הייתה מסורת חשובה, וזו היתה מכונה ״רוב״. עבורה, תהליך הכנת הפרי המריר והפיכתו למשחה מתוקה, ששימשה גם לריפוי פצעים, משמש כמטאפורה משמעותית ביצירתה. מיצב זה שואב השראה מהפתגם העממי הרווח בצפון הארץ: “רוב וזית, זית ורוב”, ביטוי זה משקף את מחזוריות האירועים ואת המעברים התכופים בין ייאוש לתקווה. באמצעות הזית והחרוב, לצד מוטיבים נוספים מתרבות פלסטינית, פאתן אבו עלי חוקרת שאלות של זהות לאומית, וקונפליקטים פוליטיים, חברתיים, ומגדריים בחברה הערבית. בעבודת אבו עלי עולות שאלות על אפשרויות הקיום וההסתגלות:
האם עץ החרוב יכול לצמוח בתוך גזע עץ זית? האם המיזוג הזה יכול להתרחש באופן טבעי, או שיישאר תמיד טעון במתח ובחוסר אפשרות? העבודה אינה רק ניסוי חקלאי, אלא חקירה ויזואלית של יחסי הגומלין בין מערכות טבעיות למדיניות המעצבת את המרחב.

פאתן אבו עלי נולדה בשנת 1990 בסכנין, למדה תואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה, ותעודת הוראה במדרשה בבית ברל. כעת, פאתן לומדת תואר שני באמנות בבצלאל וחיה ופועלת בירושלים.

האלה אבו פריח

ללא כותרת, 2016, צילום, 42×60 ס”מ.

ללא כותרת, 2017, צילום, 42×60 ס”מ.

ללא כותרת, 2024, צילום, 42×60 ס”מ.

הצילומים האלה אינם רק תמונות; הם עדות חזותית לאתגר, לגעגוע ולעוצמת החיים הפורחים גם בסביבות הקשות ביותר. הם משקפים את הקשר העמוק בין האדם למקום, בין הבדידות לשייכות, בין הזיכרון לגורל, בין הילדות לעמידה האיתנה, ובין החלום למציאות בסביבה קשה אך מלאה חיים.

אנחנו, תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, גדלנו בתוך הנופים הללו, לפני שהפינוי כפה עלינו לעזוב אל העיר – אך הזיכרונות שלנו לא עזבו. כשם שאנו מסרבים שהקיום שלנו יימחק, כך גם המקום מסרב להישכח, והופך ליותר מסתם מרחב; הוא מחסן של זיכרונות, משכן לחלומות ושדה מאבק להישרדות האדם.

האלה אבו פריח, צלמת ועורכת וידאו, בוגרת תואר ראשון בתרבות יצירה והפקה בשילוב תוכנית לימודי תעודת אמן מנחה, מכללת ספיר, שדרות. כיום חיה ופועלת ברהט.

פואד אגבריה

אריג וסדקים, 2018, שמן על בד,
140×100 ס”מ.

סדקים וחבישות, 2018, שמן על בד,
140×100 ס”מ.

יצירותיו של פואד אגבריה חובקות רבדים רבים הנעים בין האישי, החברתי והפוליטי. הוא שואב השראה מהתרבות בכפר מוסמוס בו גדל. עולם הילדות בין גדרות הצבר, הבית הישן, ניחוחות הזעתר, זכרונות אחדים מסבו וסבתו, כרמי הזיתים, ועדרי הבקר והצאן בעונת הקציר. דרך עבודותיו הוא מנסה לשחזר את התרבות לתוכה גדל ולגבש מולה עמדה. בסדרת השטיחים, ניתן להבחין בעיטורי ערבסקה מסורתיים- ציורים המעלים זכרונות ילדות מהשטיחים שהיו מונחים בבית הוריו. עיטורים אלה הם בעלי מעמד חשוב באסלאם ומייצגים את המבנה המופלא והמורכב של העולם בשלמותו ההרמונית. ציורי השטיחים הצבעוניים מזמינים את המבקרים להתקרב ולבחון את הפרטים המצוירים, אך בה בעת מייצרים חוויה מצמררת שמעבירה את הצופה מההווה לזיכרון אחר של מקום וזמן אחרים. אגבריה מנסה להציג מרחב ביתי פנימי אך מאיים, זר ומוכר באחת.

פואד אגבריה נולד ב1981 בכפר מוסמוס שבצפון הארץ, למד באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל והמשיך לתואר שני באוניברסיטת חיפה. חי ופועל באום אל פחם.

מיכה אולמן

אוזן, 2025, פסל, יציקת ברונזה, 70x70x3 ס”מ.

עבודה זו היא תלוית מקום ונוצרה במיוחד עבור הביאנלה. מיכה אולמן בחר את המיקום כך שהמגדלים המקיפים את הגינה הפנימית של הגימנסיה ישתקפו פנימה אל עומק האדמה. הוא יצק נגטיב של אוזנו במרכז ריבוע הברונזה. כך, הוא מזמין אותנו להצמיד את אוזננו לקרקע ולהקשיב לקולות הרוחשים במעמקי האדמה. כמו בעבודות רבות של אולמן (״הבית״ בשדרות רוטשילד או ״הספרייה״ בברלין) ניתן לפספס את העבודה בקלות, אך מרגע ששמים אליה לב לא ניתן לשכוח אותה.

מיכה אולמן, נולד ב1939 בתל אביב, חתן פרס ישראל לשנת 2009, כיום חי ופועל ברמת השרון.

רוג’ר באלן

רוחות וחללים: סדרת חמש תצלומים.

פולש, 2020, צילום, 3×3 מ’.

נוכח בכל מקום, 2022, צילום, 3×3 מ’.

נדנדה, 2024, צילום, 3×3 מ’.

״אני מצלם כבר חמישה עשורים. בזמן הזה גיליתי בנפשי חלקים שלא ידעתי על קיומם״. העבודות של באלן לוקחות אותנו למקום שהיה עד לא מזמן מודחק: עולם כאוטי ומפורק שבו התת מודע הקולקטיבי מפציע באופן גרפי. סגנון הצילום הזה המשלב אבסורד, אימה ותמיהה כל כך מזוהה עמו עד שהוא נושא את שמו בהטייה גרוטסקית – ״באלנסק״. במסעותיו בדרום אפריקה בסוף שנות התשעים באלן תיעד תושבים לבנים מאזורי הספר לאחר האפרטהייד. הזוית המוזרה שלו חשפה את הכאוס שהתגלה לאחר שהסדר הקודם התמוטט. בעקבות סדרת הפורטרטים האלו להקת ״די אינטווראד״ (Die Antwoord) הזמינה אותו לביים וידאו קליפ עבור השיר ״”I Fink U Freeky” שנעשה לסנסציה עולמית. בשנים האחרונות באלן פנה לצילום מבויים המתאר מציאות מעוותת וגרוטסקית למרות שככל שהצילום שלו מתרחק מתיעוד המציאות כך נראה שהמציאות רודפת אותו. הצילומים המוצגים בביאנלה נבחרו מתוך סדרת ״רוחות וחללים״ המאופיינת בחללים קלאסטורופבים ורדופי רוחות. לפעמים נראה שבאלן מעלה מחזה תיאטרון אבסורדי כדי לחשוף את רשעותם ועליבותם של השדים. לפעמים נראה שהוא מאוהב בחכמתם הנסתרת.

רוג’ר באלן נולד בארה”ב ב1950, כיום חי ופועל ביוהנסבורג, דרום אפריקה.

יפעת בצלאל

יום אחד, 2024, רישום עיפרון ועלי זהב על הדפסה ארכיבית
עם מוסיקה ואנימציה של אור. 159×224 ס”מ.
אנימציה ע”י נדב לוי
מוזיקה ע”י קרני פוסטל עם הפקה
בעזרת Room 25 ומתי ברודו.

בעבודתה, יפעת בצלאל מנסה לתאר את השכינה האלוהית המבצבצת מחורבותיה הנמשכות של ההיסטוריה. מבטה הוא אוניברסלי, חורג מן הארץ הזאת. בעיניה השכינה נדיבה לכולם, ממוקמת מעל הדת. היא החלקים הבלתי נתפסים של הטבע, כמו יהלומי השמש על המים. האלוהות הזכרית נעדרת.
ברישומיה, בצלאל מבקשת לשכך את צער השכינה הפועם בנו באמצעות היד הרושמת. לאורך השנים היא מתבוננת ושואבת השראה מחוכמת היד של הרנסנס-חוזרת ורושמת את הפייטה של מיכלאנג’לו. אסתטיקה זו נגישה ומתירה לנו לפנות אליה. הפייטה בעיניה, מסמלת חלק מהשכינה דרכה אני מקווה לספר על ארצנו אפופת הסתירות. בצלאל תוהה על המתח שבין האיסור היהודי של “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם..” (שמות כ’ פסוק ג) לבין משיכתה דווקא אליו. ליבה נמשך גם אל עבר המופשט נטול הדימוי, וגם נמשך אחר הצורה הלירית. בעבודה זו האמנית מבקשת מאיתנו לעורר מבט על חוסר השלמה ועל הקושי להיפרד. ובעיקר, על פעולת היצירה האבלה המדמה בית שאינו אלא בית מדומה.

יפעת בצלאל נולדה ב1975, כיום חיה ופועלת בתל אביב.

ציבי גבע

הים של עזה, 2002, ציור, צבע תעשייתי ושמן
על פורמייקה דבוקה ללוח עץ.
135×50 ס”מ.

הר חזון, 2006, אקריליק ושמן על בד.
240×600 ס”מ.

״הר חזון״, נוצרה ב-2006, כאחת מסדרת ציורי הרים, נופים ריקים, עליהם עבד ציבי גבע. הציור מתאר מעין הר געש בוער שפיסגתו קטומה והוא נישא אל עבר שמיים שחורים, בהם מעופפות ציפורים שחורות. דימוי הציפורים מבשרות הרע, מהדהד את ״עורבים מעל שדה חיטה״ ציורו האחרון, מבשר המוות של ואן גוך. על ההר, בצידו הימני הנמוך כתוב וגם מחוק ״הר חזון״. הר חזון, ובפיסגתו ״מושב חזון״ נמצאים בגליל, לא רחוק מכרמיאל. המקום מזכיר לגבע את ימי הטירונות שלו, בבסיס 206, מריצות לילה ומסעי אלונקות שהיו עושים, בגשם וברוח, במעלה הכביש המתפתל לפסגת ההר. כאן, כציון מקום וכאיזכור אירוני, מופיע השם בגוף הציור, כחלק אינטגרלי ובאופן המבליט את הדיכוטומיה ״חזון ושברו״, מטאפורה לעוצמה מתפרצת אך בו בזמן, מכלה ומאכלת, כפאתוס משיחי וכנבואת חורבן.

העבודה ״הים של עזה״, נושאת שם טעון לשונית ופוליטית. היא צוירה על גבי דלת ארון שנמצאה ברחוב, עם פורמייקה בצבע תכלת. הוספת קו החוף בצבע חול זהוב הופכת את הציור למעין פנורמה נופית פסטורלית, חוף ים שליו ורגוע. לעומתו, הכתובת הידנית הגסה מטעינה את הציור בתוכן מורבידי. שם הציור הוא הכלאה שיצר גבע בין שתי אמירות ידועות ובוטות. הראשונה, המיוחסת ליצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל לשעבר: ״הערבים אותם ערבים, והים אותו הים״. השניה, אמירה המיוחסת ליאסר ערפאת: ״היהודים ישתו את הים של עזה״. גבע מתיך ומהדהד באופן אירוני דק ומריר, את שתי הפרובוקציות הללו לידי משפט, לכאורה תיאורי, המעכיר את הפנטזיה על פנורמת חוף-ים אידילית, שמשית ונעימה.

ציבי גבע נולד ב-1951 בקיבוץ עין שמר, אמן ותיק בארץ ופרופסור במספר אוניברסיטאות ומכללות. כיום חי ופועל בתל אביב וניו יורק.

נחום גוטמן

שבת ברחוב ברצל, 1992, פסיפס.

הפסיפס ״שבת ברחוב הרצל״, הוא אחד משלוש עבודות פסיפס שיצר נחום גוטמן כתגובה להריסת המבנה המקורי של הגימנסיה ״הרצליה״ בסוף שנות ה-50, טרם המעבר למשכנה הנוכחי ברחוב ז׳בוטינסקי. נחום גוטמן, אחד הציירים הבולטים והמוכרים באמנות הישראלית ומראשוני הילדים של אחוזת בית ההיסטורית, יצר את הפסיפס כדי לשמר את זכר המבנה הישן והעיר בה גדל. מבנה הגימנסיה הישן ורחוב הרצל חוזרים רבות בעבודותיו של גוטמן ומתוארים לרב כלבה של העיר. ואכן, הגימנסיה שימשה דאז כמרכז החיים בעיר הצעירה; היא אירחה הרצאות והצגות, נערכו בה התקהלויות, אספות ואימונים מסוגים שונים, והיא אף שימשה כבית חולים בימי פראות. בפסיפס, תל אביב הקטנה מופיעה כאי בודד ובו רחוב אחד מוקף חולות, בו צועדים התושבים לעבר הגימנסיה המופיעה בגדול. משמאל לתל אביב, שותל גוטמן אי נוסף ועליו כתובות מילות השיר “פה בארץ חֶמדת אבות”. שמבטא את השאיפות והתקוות של היישוב העברי בארץ.

נחום גוטמן נולד ב1898 בסרביה, בוגר הגימנסיה הרצליה וחתן פרס ישראל לספרות ילדים לשנת 1978, נחשב לאחד מגדולי האמנים הישראלים של המאה הקודמת.

מורג’אן גנאים

זיכרון נמס, 2024, מיצב, אקווריום
זכוכית,מים, רשת ברזל, פד
וקלסימו. 45x70x120.

לאחר מות אחותה בשנה שעברה, מורג’אן גנאים הרגישה רצון לקבור, להסתיר את יצירות האמנות שלה במעין טקס אבל סמלי. בפעולה זאת, גנאים שאבה השראה מטקסי קבורה ותפילות עבור המת בתרבויות שונות. את הפסל שהכינה מקלסימו ורשת ברזל היא שמה בארון זכוכית וקברה במים. בתרבויות רבות, מים נושאים סמליות של טבילה וטיהור, טומאה וישועה. אך בכוחם גם לעצב מחדש את החומר, להפוך את הפלדה לשבירה, ואת המוכר למוזר; כפי שקורה לגופות שמתפרקות מתחת לאדמה כשהן מתמזגות עם מי התהום, הפסל הזה מתפרק אט אט, נטמע בתוך סביבתו. כך גם הצער, הוא משנה לאט לאט את תכונותינו, ומותיר אותנו תקועים בין מה שהיה למה שכבר אינו שם. עם העבודה הזו גנאים מנסה ליצור דיאלוג עם הזיכרון, האובדן והמרחב בין החיים למוות. היא מנסה להשיג נחמה בביקור קבר מסוג אחר, ומללמוד לחיות לצד ההיעדרות.

מורג’אן גנאים נולדה בשנת 1996 בבאקה אל גרבייה, למדה תואר ראשון בשפה וספרות ערבית ואמנות יצירה ותואר שני באמנות MFA באוניברסיטת חיפה, ותעודת הוראה במדרשה בבית ברל.

זינב גריביע

בין מסורת לחדשנות, 2010-2020, קרמיקה, סדרת חמישה כדים.

זינב גריביע, אמנית בדואית משגב שלום, משלבת ביצירותיה קרמיקה ורקמה מסורתית עם טוויסטים וחידושים מודרנים. גריביע יוצרת כלים ייחודיים המשקפים את תרבותה ואת השינויים שעוברים בה בעת המודרנית. למרות ילדות מאתגרת, היא התמידה בלימודיה ותשוקותיה לאמנות. כיום, היא מנהלת אשכול גנים בכפר ואדי נעם ומרצה במכללת קיי. בגלריה שבביתה, היא מציגה ומוכרת את יצירותיה כדים, כלי מטבח ורקמות למיניהן. היא מקווה להקים בית ספר לאמנויות במגזר הבדואי, כדי להעניק לילדים וצעירים הזדמנות לבטא את עצמם דרך האמנות.

זינב גריביע נולדה ב1972 באזור שגב שלום, בשבט הבדואי אל עזאזמה. כיום חיה ופועלת בשגב שלום.

זאב דגני

ללא כותרת, 2015, פסל עשוי עץ זית על בסיס ברזל.
60x40x40 ס”מ.

התקרנפות, 2025, פסל עשוי עץ על בסיס ברזל.
50x30x30 ס”מ.

צלקות הזמן, 2012, פסל עשוי עץ זית על בסיס ברזל.
98x40x40 ס”מ.

הגענו לגשר…, 2025, פסל עשוי גזע יסמין.
60x12x10 ס”מ.

חור שחור כוכבי, 2017, פסל עשוי עץ אלון.
40x12x12 ס”מ.

פורטרט, 2019, פסל עשוי עץ סיסם הודי.
40×26 ס”מ.

בפסליו, זאב דגני מגלה בצורות הטבעיות של גזעי העץ וענפיו שפה אמנותית דרכה הוא בוחן סוגיות חברתיות ופוליטיות בוערות. ב”התקרנפות”, המהדהדת את מחזהו של אז’ן יונסקו, האמן חוקר את התהליך המטריד שבו אנשים מאמצים תפיסות טוטליטריות וקיצוניות בתמורה לשייכות שבטית, תוך אובדן זהותם האישית. “צלקות הזמן” ממפה את הצלקות המוטבעות לא רק בגופנו, אלא גם בסביבתנו ובזיכרון הקולקטיבי – עדות לסבל של חיילים שנפלו, משפחות שהתפרקו וערים שנמחקו, ומזכירה שקורבנות המלחמה הם גם אלה שנותרו לחיות עם הכאב. ביצירה “הגענו לגשר…”, דגני מציב אותנו על סף הכרעה היסטורי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בין המשך האלימות לבין אפשרות של דיאלוג ופיוס וקורא לנו לפעולה לחצות את הגשר, לעבר השלום. “חור שחור כוכבי” שואב השראה מהאסטרופיזיקה ומתבונן בתהליכי קריסה והתחדשות, כמטאפורה להתמודדות האנושית עם משברים וטרנספורמציה. לבסוף, ב”פורטרט”, פרוסת עץ דמוית פנים מתפקדת כראי אוניברסלי בו כל צופה יכול לראות את עצמו, תזכורת לכך שמעבר להבדלים החיצוניים, אדם הוא אדם הוא אדם.

זאב דגני נולד ב1948 בעיר לבוב שבאוקריינה, כיום הוא מנהל הגימנסיה העברית “הרצליה” לדמוקרטיה, הומניזם ושוויון זכויות.

חיה הלר דגני

צעקה קפואה: זעקה שנלכדה בזמן, 2024,
פיסול, יציקת זכוכית. 47x42x9 ס”מ.

האריניות, 2025, פיסול, שלוש יציקות זכוכית.
25x15x7 ס”מ.

מאבק פנימי, 2024, פיסול, יציקת זכוכית.
28x17x7 ס”מ.

עור שחור מסכות לבנות, 2024, פיסול,
זכוכית הפלה על תבנית בכלוב ברזל.
38x38x35 ס”מ.

בעבודותיה, חיה הלר דגני חוקרת מספר רב של נושאים, מקונפליקטים פנימיים הנמצאים בבסיס החוויה האנושית, קונפליקטים של מוסר, צדק, אחריות, אידשות וביטוי עצמי. בעבודתה “צעקה קפואה”, היא מנסה לתפוס חוויה של כאב נפשי בחומר, ולייצר מעין דיאלוג עם אוכלוסיות החוות סבל, דיכוי וכאב אך קולם אינו נשמע. “האריניות” משתמש בסימבוליקה מהמיתולוגיה היווונית, האריניות הן ישויות המגלמות את זעמו של הצדק האלוהי. תפקידן היה לרדוף ולהעניש את אלו שביצעו פשעים חמורים, הפוגעים באיזון החברתי והמוסרי. הן מייצגות את המאבק התמידי של האדם מול מוסר והחלטות גורל. עבודתה “מאבק פנימי” ממשיכה את רצף חקירתם של קונפליקטים אנושיים, ועוסקת בקונפליקט הפנימי הנצחי השוכן בלב כל אדם בין חושך לאור, בין תקווה לייאוש, בין חמלה לזעם, בין הדחף לברוא לבין הפיתוי להרוס. לעומת האחרות, עבודתה “עור שחור מסכות לבנות” עוסקת ברעיון חברתי- פוליטי. היא חוקרת קולוניאליזם וכיבוש וכיצד אלה גורמים לתחושת ניכור עצמי ופיצול בזהות של החברה הנשלטת. המשטר הכובש מציג את התרבות המקומית כנחותה ומעודד את התושבים לאמץ את ערכיו ושפתו. כך נוצרת התלבטות כואבת אצל הנשלטים בין הרצון לשמור על המורשת הלאומית לבין הלחץ להיטמע בתרבות השליט.

חיה הלר דגני נולדה ב1951 בחיפה, אמנית רב תחומית ואשת חינוך, בוגרת תואר שלישי מאוניברסיטת תל אביב ולימודי זכוכית מצ׳כיה, גרמניה ואנגליה. חיה ופועלת בתל אביב.

מאיה דוניץ

סאונד דורש מדיום, 2016, מיצב סאונד.

את השיר המתנגן במיצב אי אפשר לשמוע בדרך המקובלת. כדי להאזין לו יש ״לנשוך״ את המוט הבולט מהפסל ולהשתמש בשיניים כאיבריי השמיעה.

בינואר 2025 תרגמה, עיבדה והלחינה מאיה דוניץ קטע מדבריו של מייקל שראי בפודקאסט
“The Emerald” מתוך תחינה להפסקת שפיכות הדמים. כך נולד השיר עיניי ראו המושמע כאן בהשמעת טרום בכורה.

״עיניי ראו יותר מדי / עיניי ראו יותר מדי/ יש דברים שהלוואי ולא ראיתי / יש דברים שאני מקווה שילדי לא יצטרכו לראות / והאם תוכל, בבקשה, לשטוף אותם החוצה מעיניי, לב גדול של העולם? / סנטה לוסיה, / עין הלבה, / התוכלי לשטוף מעיניי את כל הדברים / שלא היו צריכות בכלל לראות, / התוכלי לשטוף אותן? / כל הדברים / שעיניי לא היו צריכות לראות, / התוכלי לשטוף אותם? / רוח גדולה, כל הדברים שלא היו צריכים לקרות? / ושטפי, רוח, שטפי את הזיכרון הזה ממני.״

מאיה דוניץ נולדה ב-1981 בתל אביב, מוזיקאית ואמנית רב תחומית.

דור זליכה לוי

עומק הדיבור, 2021, עבודת סאונד, 5 דקות ו38 שניות.
הלחנה, עיבוד, והפקה מוזיקלית: יניב מייזל.
שירה: דימא קבלאן.
מיקס: אביעד סינמנס.

עומק הדיבור היא עבודת סאונד שממשיכה את העיסוק של האמן ביחסים המורכבים שבין השפה הערבית לעברית. בליבה של העבודה שוכן שיר אהבה שנכתב בשתי השפות. המלים בעברית נכתבו כתרגום של המלים בערבית, והן שומרות ביניהן על קשר מבני ומצלולי. השיר הולחן בהשראת מסורות הלחנה פונמיות, המזוהות עם המוזיקה הערבית המסורתית וכן עם מסורת הפיוט של יהדות ערב. השיר הוקלט על ידי אותה זמרת, העבודה מעניקה הזדמנות לחוות את שתי השפות האחיות כשהן מהדהדות אחת את השנייה ולהקשיב להן בנפרד וביחד.

דור זליכה לוי נולד ב1990, אמן רב תחומי המתמחה ביצירת מיצבי והקרנה וסאונד, וידאו-ארט ומופעי מולטימדיה. כיום חי ופועל בתל אביב.

רונן זן

שתי צדדים של אותו דבר, סדרת שני תצלומים, 2024.

שתי העבודות בתערוכה חוקרות מצבים של הפרדה, ניגוד וקשר כפוי בין שני אלמנטים שנדמה כי הם שייכים זה לזה, אך גם מרוחקים ושונים. בתצלום הראשון, שני חמורים עומדים גב אל גב, מפנים זה לזה עורף. שניהם חולקים את אותו הקיר, את אותו הצל ואת אותה עייפות, אך כל אחד מסתכל לכיוון אחר, כמו שני צדדים של מציאות אחת שאינם מסוגלים להיפגש. הכתובת הכחולה על הקיר, חלקה ברורה וחלקה מחוקה, מתפקדת כמו הדהוד לשיחה שלא הושלמה. בתצלום השני, שני עצי זית שנעקרו וגזמיהם נכרתו עומדים זה לצד זה. האחד נותר בצבעו הטבעי, השני נצבע בירוק מלאכותי, צבע של מסך ירוק – סמל לאפשרות של שינוי, מחיקה או החלפה. שניהם עצי זית, אולי גדלו באותה קרקע, אך ההבדל הכפוי ביניהם הופך אותם לזרים זה לזה. כמו שני החמורים, הם מבטאים מציאות כפולה – דומה אך מנוגדת, מחוברת אך קרועה.

רונן זן נולד ב-1990 בשפרעם, בוגר תואר ראשון ושני מהאקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. בשנת 2023 זכה בפרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר.

אלה טאוב

מרחב בטוח, מיצב המורכב משלושה
פסלים דמויי גלמים, טקסטיל,
מתכת, חוטים, חבלים, ברנזט, עץ.
110x270x300 ס”מ,
220x200x290 ס”מ,
320x250x300 ס”מ.

״אין מקום בטוח. האדמה רועדת ואזעקות מכסות את העיר. אין לאן לברוח אז עשיתי לי מקום בו אוכל להתחבא״. אלה טאוב, חוקרת קשרים אישיים וחוויות אינטימיות של חיבור ושל בדידות. הפסלים העשויים מבדים שאספה בשוק הפשפשים, תלויים מהתקרה כמו גלמים. טאוב בחרה בדים עם אסוציאציה ביתית כמו כותנה ותחרה שמטרתם לחבק, להסתיר או להגן והם כמו עור המכסה על גוף מתכת ועץ. העבודה נוצרה במיוחד עבור הביאנלה ומיקומה במסדרונות הגימנסיה מזמין את הצופה להציץ פנימה דרך החריצים ולגלות בבדים סימני בלייה ולכלוך שמרמזים על שרדי החיים הרוחשים בפנים.

אלה טאוב נולדה ב-1994 ברוסיה, חיה ופועלת בברלין.

משה טרקה

מסע במערה, 2022, פיסול, חציבה בגבס ופלסטיק.
99x52x48 ס”מ.

המערה היא לא סוף הדרך, היא תחנה. היא לא מקום של בריחה, אלא של התכנסות. במערה לא נחים, מחכים. מקשיבים. לוחשים לעצמך: תמשיך.
“מסע במערה” הוא פסל שמכיל בתוכו את מה שההיסטוריה ניסתה להשאיר מחוץ לפריים: מסע של קהילה שלמה, דרך מדבריות, פחדים, שתיקות. בגיל שלוש, 1984, טרקה עשה את הדרך הזו, מאתיופיה לישראל. ביום מסתתרים במערות. בלילה ממשיכים ללכת. החיים התכווצו לחשכה של סלע, לתפילה חרישית, לתקווה שחרוטה בגוף. המערות של טרקה אינן רק זיכרון, הן שפה. גושי הגבס הלבנים שומרים בתוכם דמויות שחורות, שקטות, עומדות זו לצד זו, כאילו ממתינות לקריאה. הן לא מבקשות לבלוט, הן רק לא מוכנות להיעלם. החציבה היא פעולה גופנית, אך גם נפשית. כמו לגרד שכבת שתיקה מעל אמת עמוקה. טרקה משחרר אותם. לא מוסיף – מסיר. לא בונה – חושף.
“מסע במערה” אינו רק תיאור של מסע מהעבר, זהו מסע מתמשך, של זהות המבקשת להיאמר, של תרבות שמסכימה להיחשף לא דרך ייצוג, אלא דרך חומר, גוף, צל, זיכרון. זו אינה מערה שמסתירה, זו מערה שמחזירה את הקול האבוד אל פני השטח. וזהו אולי הסוף האמיתי של המסע: לא להגיע, אלא להיראות.

משה טרקה נולד באתיופיה ב1981, ויחד עם משפחתו עשה את מסע העליה לארץ בגיל שלוש, כיום חי ופועל בתל אביב.

דניאל יוסף

מיראז’ (הבית יותר קרוב משחושבים), 2025, מיצב,
רישומים בשוט ועט, צמחים אמיתיים ומפלסטיק,
תרסיס צבע שחור, תמונות מודפסות,
רהיטים ועצמים ביתיים שונים.

ביצירה הזו, כמו ברוב יצירותיו, דניאל יוסף חוקר את שני המרכיבים של זהותו הלאומית, שבאים לעיתים קרובות בקונפליקט אחד עם השני. מצד אחד, הזהות השוודית, השייכת למדינה בה נולד, התחנך וחי רב חייו. מן הצד השני, הזהות הפלסטינית, אותה הוא יורש מהוריו. המיצב מציג את ההתנגשות בין שתי הזהויות הללו במרחב אחד, שחזור של הסלון בבית אמו. בסלון צמחים אמיתיים ומלאכותיים, צמחי בית לצד עצי זית ותאנה מפלסטיק. כך, ניסו הוריו לשמר בסלון ביתם בשוודיה את הנוף הפלסטיני המוכר. דרך שילוב בין חפצים אותנטיים ואלמנטים קיטשיים נוצרת חוויה של מעין חזון תעתועים, בית פלסטיני-ערבי הרחק מהבית. “הבית יותר קרוב משחושבים” היה אחד מהסלוגנים הראשונים שאימצה חברת מוצרי הבית השוודית איקאה, שילובו במיצב מציף אותו כשאלה שדניאל יוסף מבקש שנעסוק בה.

דניאל יוסף נולד ב1975 בשוודיה, בן לעדה הסיריאנית- אורטודוקסית, להורים מהגרים פלסטינים. כיום הוא חי ופועל בשטוקהולם.

סאהר מיעארי

נדידות, 2024, מיצב, סולמות עץ.

סירה בים בטון, 2018, ציור, אבקת מלט
שחור, שפכטל, וצבעי אקריליק על דיקט.

המיצב של סאהר מיעארי בנוי מסולמות עץ בגדלים שונים המשולבים זה בזה, תקועים כמקשה אחת המונעת את השימוש בהם. סולמות אלה נודדים, עוברים ממקום למקום ללא שימוש או בעלים ומהדהדים בכך את הפועלים הפלסטיניים שהותירו אותם מאחור. מיעארי עצמו עבד בבניין, ובעבודתו הוא עושה שימוש בחומרי הגלם הפוליטיים מתחום הבניה. הסולמות המשומשים נאספו והושאלו מפועלים ערבים מקומיים העוסקים בתחום השיפוצים והבנייה, שהעבודה של חלקם הופסקה לתקופה ארוכה לאחר ה-7 באוקטובר. מאז החלו להתגבר אצלם החששות והפחדים מפני עבודה באיזורים המזוהים עם החברה היהודית.

סאהר מיעארי נולד ב־1974 ומתגורר בכפר מכר. סיים לימודי תואר ראשון ושני באמנות. חי ופועל בכפר ג’דיידה מכר.

מלאק מנסור

חלומות מתוקים, 2025, מיצב תלוי מהתקרה, רישומים
בעט גרפיט,אובייקטים מנייר עיתון וצבע שמן אדום,
חוטי ניילון וחוטי כותנה. מימדים.

עבודתה של מלאק מנסור מבקשת לחקור את מושג השלום לא כהרמוניה מושלמת, אלא כחזון שבו מתקיימים יחד תקווה ואימה כחלק ממציאות מורכבת ומתוחה. כאישה דרוזית-ערביה בישראל, מנסור לא נאיבית לגבי המצב, אך היא לא מוכנה לוותר על עולם שבו השלום אפשרי דרך מאמץ קולקטיבי. המיצב התלוי מהתקרה לוקח השראה ממוביילים התלויים מעל עריסות של תינוקות על מנת לשעשע ולהרגיע אותם. רישומים של איילים, כוכבים וציפורים מייצגים חופש ואת שבריריות החיים, והחוטים ממחישים את החיבור העדין והבלתי נפרד של מרכיבי השלום. כמו מוביילים של תינוקות, גם מובייל החלומות הזה לא מציע נחמה אמיתית עבורנו. הוא נותן מקום גם לפחד, לכעס או לדחייה, ומזמין את הצופים להרהר בשלום כתהליך מתמשך – שביר אך גמיש, אלסטי ולכן חסין, הדורש טיפול מסור והבנה.

מלאק מנסור נולדה ב1996 בעספיא, בוגרת תכנית הרזידנסי AIR בגבעת חביבה. חיה ופועלת בעספיא.

כרם נאטור

סיפור על אגו, 2024, רישום דיגיטלי.
100×150 ס”מ.

העבודה ׳סיפור על אגו׳ מציבה את האמן, כרם נאטור, במאבק עם אריה. האריה הוא סמל לכוח וליצריות, המציב את האמן בקרב בין שליטה להתמסרות. דמות האמן נאבקת לחשוף את שיניו של האריה, מהלך של גילוי ושל התמודדות עם החלק הפראי שבו. ברקע, הארנב מסיפור אליס בארץ הפלאות מופיע בתפקיד מלאך יום הדין, צופה מן הצד כמעין עד נצחי לגורל האדם. העבודה שואלת האם אנו מנווטים את חיינו דרך מחשבה ורציונל, או שהיצר והכוח הפראי הם שמכתיבים את הדרך. השילוב בין דימויים מהמיתולוגיה, אלכימיה, וסיפורי הרפתקאות מעלה שאלות על אגו, גורל ופרשנות.

כרם נאטור נולד ב-1992 בנצרת, למד תואר ראשון ושני באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. חי ופועל בתל אביב.

סאמר סלאמה

קיר רצפה, 2025, מיצב ציורי.

היצירה התפתחה מתוך התבוננות בפינה של חלל המסדרון בגימנסיה שנבחרה במיוחד. בפינה זאת דורות של תלמידים עברו והטביעו את מגע ידם או גופם והקירות ספגו את רוח הנעורים. על שני קירות גדולים יצר סאמר קומפוזיציה ציורית באמצעות טכניקת ההטבעה המאפיינת את עבודותיו. הוא צבע אריחי קרמיקה והטביע אותם שוב ושוב על הקיר כאשר התוצאה משתנה בהתאם לצבע המשטח הקיים. הטבעה על הטבעה, האחת של הגוף החיי והשניה של התרבות, מתמזגות ליצירה אחת. מן הצד האחר, טכניקת ההטבעה מייצרת אפקט של סינון או חיסור: לאחר שהצבע מועבר מהאריח לקיר, נותרים שני מצעים משלימים – אחד על הקיר והשני על האריח. האריחים הללו הונחו על הרצפה כך שייצרו דיאלוג ישיר עם הציור שעל הקיר.

סאמר סלאמה נולד בכפר ירכא, צייר ופסל, בוגר תכנית הרזידנסי AIR בגבעת חביבה. חי ופועל בתל אביב.

נרדין סרוג’י

ציפור על שרוול, 2022, פיסול מדיה מעורבת,
חוטי צמר על פלטת פלדה. 46×82 ס”מ.

גל צהוב, 2023, פיסול מדיה מעורבת, חוטי צמר
על פלטת מתכת. 170x29x19 ס”מ.

אזור כחול, 2025, פיסול מדיה מעורבת, חוטי צמר
על פלטת מתכת.

בעבודותיה, נרדין סרוג’י חוקרת טכניקות רקמה פלסטיניות מסורתיות. ב”ציפור על שרוול”, סרוג׳י משתמשת בצבע האדום המסמל נשיות ופוריות, ובדימוי הציפור שכמעט תמיד מופיע כזוג ציפורים. דרך שינוי החומר מבד רך ללוחות מתכת, ובהצגת הדפוס הנגטיבי של הרקמה בנוסף לציפור הבודדה, סרוג׳י משחקת עם המשמעויות המקוריות של הסמלים והמסורות הללו ומוסיפה להם רבדים חדשים של משמעות. ב”גל צהוב” סרוג׳י ממשיכה במתיחת הגבולות על ידי הפיכת הרקמה לאובייקט פיסולי שעומד בפני עצמו. התנועה הגלית של הפסל, שמזכירה תנועת בד, יוצרת קונפליקט חומרי עוצמתי בין הרוך של החוטים לקשיחות המתכת. האם המתכת נכנעה לתנועת החוטים או שמא הדפוס עצמו עיצב מחדש את הצורה? היצירות הללו מאתגרות שימוש מסורתי בסמלים ודימויים, ומזמינות אותנו לחקור את השינוי במשמעויות סמלים מהעבר בקונטקסט של ימינו.

נרדין סרוג’י נולדה ב -1980 בנצרת, אמנית רב תחומית, בוגרת התואר השני באמנויות בבצלאל חיה ופועלת בחיפה.

צ’סיטי פולק

השתקפות: פנים אל פנים, 2025, סדרת תצלומים.

דרך עבודה זו, צ’סיטי פולק מזמינה אותנו לחקור ולהבין את רגשותינו דרך עיניהם של אחרים. סדרת תצלומים דזו מושרשת באמונה שכל חיבור שאנו מוצאים עם נפש אחרת, מוריד דבר אחד המפריד בנינו לבינה. אם אנחנו כבני אדם נוכל לראות את עצמנו באדם אחר- באהבות שלהם, בקשיים, ברצון לביטחון, בריאות, שייכות, הבנה והכלה- אז שלום מפסיק להיות אידאה מופשטת ובלתי ניתנת להשגה, אלא תופס צורה כמעשה של הזדהות.
התצלומים בסדרה מגיעים אלינו מתרבויות שונות באסיה, אפריקה ואירופה- כגון, בנין, בוטאן, עיראק, ישראל, נפאל, פלסטין, טורקמניסטאן, וונואטו ותימן- מנסות למצוא את אותם רגעים של חסד אנושי, במבט, בנגיעה, רגע של פגיעות. התקווה היא שתמונות אלה יזכירו לנו שאנחנו לעולם לא באמת זרים- תמיד נוכל לזהות את עצמנו בפניהם של אחרים.

צ’סיטי פולק נולדה ב19995 במישיגן, ארה”ב, צלמת העוסקת בתחום השלום. כיום חיה ופועלת בשטוקהולם.

חמוטל פישמן

ביום שאחרי, 2025
עיפרון, דיו וציפורן על נייר,
טריפטיכון. 80×40 ס”מ.
80×41 ס”מ. 80×40 ס”מ.

בעת שצפתה בה ממרחק רב, דמתה חומת ההפרדה בעיניה של חמוטל פישמן לגיליון-נייר ארוך, דקיק ואפרפר, הנע בצמוד לקימורי הקרקע, כפוף לצורותיה המשתנות. שום דבר לא הכין אותה לתחושה שעלתה בה כשעמדה למרגלותיה ב-2005 בשכונת אבו-דיס במזרח ירושלים. היא חשבה על הפלסטיניות והפלסטינים החיים בשכונה. מי מהם מנּועים מלהיפגש זה עם זה בעטיה של החומה, מי איבדו באחת את ביתם, את פרנסתם, את חלומותיהם; מבטיהם נחבטים בקירות הבטון העצומים האלה, תרים אחר העולם המּוכָּר שנעלם מאחוריהם. מאז אותו יום חומת ההפרדה לא מניחה לה. כשהיא רושמת אותה, היא ערה כל הזמן לפער בין הווייתה במציאות לבין בבואתה הניבטת אליה מן הנייר. אף על פי כן, פעולת הרישום מאפשרת לה לחלום את תהליך פירוק החומה, כמו גם את תהליכי פירוקן של מערכות דיכוי נוספות.
“ביום שאחרי” הוא חלק מקבוצה של סדרות שיצרה האמנית באחת-עשרה השנים האחרונות, שבהן מופיעה חומת ההפרדה מכמה זוויות ובמספר מצבים. בטריפטיכון זה היא מדמיינת את מה שיתרחש ביום שאחרי התפרקותהּ של החומה ואת תחילתו של איחוי המרחב המפוצל. היא בודקת איך ייראה המפגש בין הצומח, החי והאדם המחדשים את חייהם, לבין חלקיה של החומה המפוזרים במקומות שונים. “אני רוצה לאפשר למבט להשתהות ללא חופזה על ההיסוס, החשש והמפגשים הזהירים בארץ המשתקמת.”

חמוטל פישמן נולדה בתל אביב ב-1966, כיום חיה ויוצרת בירושלים. סיימה לימודי תואר ראשון בתיאטרון בובות בבית הספר הגבוה למשחק ע”ש ארנסט בוש בברלין (HFS Ernst Busch)

נירה פרג

אניחנו, 2025, מיצב, מראה ישרה וקמורה.

גבול, 2024, וידאו.

קלייר, 2024, וידאו.

המיצב “אניחנו” ממשיך את עיסוקה של פרג במרחב המשותף כזירת מתח בין האישי לציבורי. העבודה, שנוצרה במיוחד עבור הביאנלה, ממוקמת בקצה המסדרון של הגימנסיה ומזמינה את הצופה להשתהות ברגע שבו הוא גם תלמיד, גם צופה, גם אזרח וגם סובייקט. בנקודה זו, המילה “ME” מוטבעת ברצפת הגימנסיה ומשמשת תזכורת להיותו של הצופה ישות נבדלת. מעל נקודה זו הציבה פרג שתי מראות אשר משקפות את המילה בהיפוך. הצבת שתי המראות מבטלת את סמכותה של נקודת מגוז יחידה, וקוראת לאופן הסתכלות אחר על יחסי היחיד והקבוצה. עבודת הוידאו “גבול” מציגה את עקרון היסוד של הכנסייה או של הדת – ההפרדה בין הקודש לחול ובין המאמינים במסורות שונות. נזירה אורתודוקסית מצביעה באצבעה, כמו מדריכת סיור, על חריץ בין האבנים, שריטה על הקיר או שינוי בצבע הרצפה. סימנים אדריכליים אלו, על אף שכמעט ואינם נראים, הם הבסיס לסטטוס-קוו השמור בכנסייה מאז המאה ה-18, שכן הם מעידים על חלוקתה הטריטוריאלית לשש עדות שונות. הלופ הקצר והחוזר ללא קול חושף בפנינו את הבירוקרטיה הנסתרת מאחורי ארגון המרחב הקדוש.

עבודת הוידאו “קלייר” עוקבת אחר נזירה (אותה הנזירה מ”גבול”) אורתודוקסית במהלך משמרת ניקיון לילית שגרתית בכנסיית הקבר. דרך עדשת המצלמה של פרג, פעולת הניקוי היומיומית נחשפת כטקס בפני עצמו – מעשה חוזר המתקיים לצד פולחני הצליינים והמבקרים. במחיקה, שטיפה וטאטוא, הנזירה אינה רק מתחזקת את האתר אלא גם משמרת את הסטטוס-קוו הרגיש שבין העדות הנוצריות החולקות את המרחב. פרג מתעדת את פעולתה כתנועה חוזרת, רפלקסיבית, המתקיימת בגבול שבין מלאכה לטקסיות, בין הגוף הפרטי לגוף הסימבולי של הכנסייה.

נירה פרג נולדה ב-1969 בתל אביב-יפו, בוגרת מכון קופר לאמנות ומדע בניו יורק. חיה ופועלת בתל אביב.

חיים פרי

ללא כותרת, 2000-2010, פיסול, ברזל ועץ.

ללא כותרת, 2000-2010, פיסול, ברזל.

חיים פרי היה אמן שפיסל מתוך אהבת החומר והחיים. עבודותיו משלבות מתכת מרותכת, ברזל מעובד וחלקי מכונות נטושים, אותם הפך לדמויות מלאות אופי והומור. הפסלים, הנטועים ברחבי אדמות הקיבוץ ניר עוז, מציגים דימויים אנושיים ותנועתיים, המזכירים גיבורי עבודה, חקלאים ודמויות מחיי היום-יום. חיים פרי גם הקים את גלריית הבית הלבן, הנמצאת על הדרך בין ניר עוז לנירים. במרחב זה, שבו הקירות מחוספסים והטיח חשוף, הציג פרי תערוכות אמנות מגוונות, תוך טיפוח גן פסלים סביב הגלריה. בכך מטשטש את הגבולות בין אמנות, סביבה וקהילה. הוא ראה בגלריה סוג של “קנבס חי”, שבו כל תערוכה היא שכבה נוספת בנוף המקומי.

חיים פרי נולד בגבעתיים בשנת 1944, פעל וחי מרבית מחייו בקיבוץ ניר עוז. חיים פרי נחטף לעזה ב7 לאוקטובר 2023 ונרצח בשבי חמאס ב14 בפברואר 2024.

נמרוד צין

התנצלויות שלא נאמרו, 2024, וידאו,
3 דקות ו14 שניות.

על מסך וידאו האמן מציג פורטרטים עצמיים בהם הוא מגלם דמויות מהמרחב המקומי. הוא עוטה על עצמו את זהויות שונות ומדובב אותן – כלומר את עצמו – להשתתף בתהליך של תיקון וריפוי. דרך פעולה טקסית זו, הוא מתרגל הזדהות וכמיהה לחיבור. זהו ניסיון לפצות על היעדרו של שיח אמפתי במציאות הנוכחית, באמצעות יצירתו במרחב מדומיין. העבודה חושפת את המתח בין הרצון לתיקון לבין תחושת חוסר האונים. היא מעלה שאלות על קונפליקט שהוא תולדה של זהויות והזדהויות, תוך שהיא חושפת את המורכבות הרגשית של האקט הזה ואת הבלבול בין אשמה ואחריות.

נמרוד צין נולד ב1978, למד קולנוע דיגיטלי במכון SAE בצרפת. חי ופועל בישראל.

ליאורה קפלן

האביב הושב לי, 2025, מיצב פיסולי, איטונג, דיקט,
רשת ושרשרת ברזל, חימר פולימרי ועץ.
חלק תחתון 58x44x120 ס”מ.
קונוס 24×134 ס”מ.

עבודה של ליאורה קפלן יוצרת מתח בין המרחב הקדוש לבין המקום האנושי, בין האיום לבין תחושת הנוכחות. היא מייצרת רווח פיזי ומנטלי, ציר שנמתח בין השניים, המזמין את הצופה לחוש את המתח הזה בגופו. היא מכילה כמה תנוחות; כמעט ניתן לדמיין גוף מתעצב בתוכן—רגע של עצירה מוחלטת בנשימה, ציפייה למשהו שעומד להתרחש. הרווח שבין האלמנטים הוא לב העבודה—הוא מגדיר את המתח, את השבריריות, ואת הדינמיקה שבין כובד לריחוף, בין קיפאון להתהוות. שם העבודה לקוח מספר השירה ויטה נובה מאת לואיז גליק: “ללא ספק האביב הושב לי, הפעם לא כמאהב אלא כשליח של המוות, אך בכל זאת, עדיין זה אביב, עדיין זה אמור להיות ברכות.” המילים הללו, כמו העבודה עצמה מחזיקות בתוכן את הפרדוקס של התחדשות שאין בה נחמה מלאה.

ליאורה קפלן נולדה ב-1974 בהרצליה, למדה במדרשה בבית ברל ובמכון אבני. חיה ופועלת בתל אביב.

דני קרוון

כחול אשר על שפת הים,
2020/2025, מיצב
חול, עץ, פח חלוד

שאי שלום ירושלים,
1965-1966
הדפסה של תבליט הקיר באולם המליאה של כנסת ישראל, ירושלים

דני קרוון גדל בתל אביב של תחילת שנות ה 30 כשחלק גדול מהעיר היה עדיין דיונות של חול. עבורו, עקבות כפות רגליו היחפות בחול היו יצירות האמנות הראשונות שלו. החול והשמש, ההליכה והמרחב הפיזי, הציבורי והפרטי, המקומי והאוניברסלי משתלבים בצורה פשוטה, כמעט נאיבית בכל עבודותיו. פעולת הזמן היא העקרון המארגן של עבודה זו. זמן שיש בו מימד לינארי, כמו בציר הזמן שמתוח לאורך חיים של אדם אחד, למימד מחזורי, כמו גלגל הזמן של החברה או הטבע. שעון החול משלב בין השניים. בכל יום ויום הזמן אוזל, החיים של הפרט מתקרבים לקיצם, אבל בכל יום גלגל החיים המשותף מתמלא שוב מחדש. ההצבה של עבודה זו אל מול הפסיפס ההיסטורי של נחום גוטמן (1966) המתאר את הגימנסיה העברית ״הרצליה״ כפי שנראתה ב-1912 עת שכנה על גבעת חול בתל אביב (מגדל שלום של היום) מוסיפה נופך של המשכיות היסטורית ולצידה איום של כליון. קרוון השתמש בחול כחומר של אמנות והחל לשלב אותו ביצירותיו כבר בשנות ה 80 המוקדמות. מימד הזמן הוא גם מרכיב חשוב ביצירתו של קרוון, כאשר אלמנטים ביצירותיו מטילים צל ומשמשים כמעין שעוני שמש. כאמן פוליטי, שילב קרוון ביצירה זו את דימוי הזמן עם ההבטחה שניתנה לאברהם ולשני בניו.

״שאי שלום ירושלים״- הדפס של תבליט קיר שכמעט כל תושבי ישראל מכירים, לרוב באופן לא מודע, מקבל את האורחים לביאנלה האוטונומית השניה בגימנסיה. העבודה המקורית עומדת בכנסת ישראל משנת 1965-6 ומשמשת רקע ועד אילם לאלפי נאומים, טקסים, הכרזות מלחמה ושלום ואינספור רגעי בידור זול ואימה, שמחה, צער ותקווה. קרוון סיפר בחייו כי שאב את מירב השראתו בתכנון פסל הקיר ״שאי שלום ירושלים״ מן הטקסט המכונן של הדמוקרטיה הישראלית, מגילת העצמאות, וכי שאף לבטא באמצעים חזותיים את הערכים המגולמים בה. ואכן הקיר מציג בצורה בהירה ערכים שנתפסו, ועדיין נתפסים, כערכי היסוד של החברה הישראלית, כפי שביקשו להעמיד מקימי מדינת ישראל: סובלנות ופתיחות, צניעות, אחווה וחתירה לחיים בשלום. בחירת האמן להכניס חומר טבעי אל תוך האולם, מעידה על כוונה לשלב את העשייה הפוליטית, התרבותית והחברתית עם הטבע, ולא לפעול מתוך התכחשות או התנקרות לו. ההחלטה של קרוון לעשות שימוש באבן גיר שנכרתה בגליל, במחצבה של היישוב הערבי-מוסלמי דיר אל-אסד, מצביעה על מציאות ושיגרה של קשרי עבודה ויצירה בין-תרבותיים. גם מפעל ההקמה של הקיר היתה פועל יוצא של עבודת צוות שלקחו בה חלק, כתף לכתף, על גבי פיגומים גבוהים, אנשי מקצוע – חרשים וסתתים, שבאו מכל קצוות הקשת בחברה הישראלית הרב-תרבותית.

דני קרוון נולד בתל אביב ב-1930, חתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1977, קרוון נפטר ב-2021 והוא אחד מגדולי האמנים הישראלים.

אדם רבינוביץ’

שביט תינוק, 2024, וידאו, אנימציה. 41 שניות.

טקסט של שרה לרר- גרייוור על העבודה:
זה בא כמו סומק פתאומי
זה נדלק כמו הבזק
כמו בטן קורנת חום, הגל מתפוצץ
מדרון על-צבעוני, אפיק של ראייה תרמית, חום גוף ופעולות סמויות
ישנה גבעה רחוקה ושפה, פה שהוא אופק ויעד משלו
זה נשגב וצורב. זה מתעגל וחוזר בלי סוף.

אדם רבינוביץ’ נולד בחדרה ב1973, למד תואר ראשון באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, כיום חי ופועל בלוס אנג’לס.

ג’וליה שאפר

רי-ריוורס, 2025, מיצב וידאו וסאונד בשלושה ערוצים.

היצירה חוקרת את המסורת הגרמנית של “אווסלאוטן” (צלצול החוצה). במסגרתה, נהוג לצלצל בפעמון הכניסה כאשר אחד מחברי הקהילה הולך לעולמו. טקס זה ששימש דרך מרכזית לתקשורת בין ובתוך קהילות, נעלם לאיטו מן העולם. העבודה חוקרת את התופעה ומציבה אותה בקונטקסט היסטורי: במהלך שתי מלחמות העולם גרמניה התיכה למעלה מ-145,000 פעמונים מכנסיות עבור התעשייה הצבאית על מנת “לתמוך במאמץ המלחמתי”. המחסור הוביל לחיפוש פעמונים חליפים במרחבים הכבושים. עד היום יותר מ3,000 פעמונים גנובים מפולין, צ’כיה, בלגיה, והולנד עדיין תלויים בכנסיות גרמניות.
עבור עבודת הוידאו ״ רי-ריוורס״ האמנית בחרה מקבץ פעמונים ספציפי: חלק שנוצקו כחלופה לאחר המלחמה, חלק שנגנבו, וחלק שניצלו בדרך נס מתהליך ההתכה והוחזרו למדינות מהן נלקחו.
בנוסף, בשל אמנות היציקה היחודית שסודה אבד, צלילו של כל פעמון הוא חד פעמי ואין שני לו, ובהתאם הפעמונים נושאים שמות ייחודיים, כמו “סוזאנה” למשל. זהותם הכמעט אנושית של הפעמונים מתעצמת על ידי משפטים בגוף ראשון החקוקים על דפנותיהם כגון: “אנסלם שפאק מהיידלברג יצק אותי” או כאלה שנותרות חכמות מאיתנו, כמו “לאחר החיים, ישנו מוות”.

ג’וליה שאפר נולדה ב-1991 בגרמניה. חיה ופועלת בפריז.

עומר שך

מאהבים מולך: סדרת ארבע עבודות פיסול,

קטורת הזהב, 2024, מיצב פיסולי, פורצלן,
גבס, שמן, אש, ספוג, MDF,
גליום, לייקרה. 135x70x65 ס”מ.

מיטת מולך, 2024, מיצב פיסולי, זבובים, לוכד מזיקים,
סיליקון, MDF, זכוכית, בדיל, נחושת,
ספוג, עץ. 110x115x190 ס”מ.

ערש התופת, 2025, מיצב פיסולי, שעווה, פיגמנט,
שמן, עץ, שטיח, מערכת הגברה, אלומיניום.
100x120x40 ס”מ.

מחשכי מנהרות, 2025, מיצב פיסולי, סיליקון, צבע תעשייתי,
אזנייה, כבל אוקס ואמ-פי-3. 10000x4x3 ס”מ.

״מאהבים מולך״ היא סדרת מיצבים פיסוליים, מעין מקדש המזמין שימוש אישי ובו ניתן לבצע למשל טקס פרידה לזוגיות שנגמרה. המיצב מותאם לפרופורציות הגוף, לטקסטורות, ולחוויה החושית כוללת. כך שהפסל חוזר למקורו כאובייקט דתי המעודד השתטחות כחלק מפולחן או זבח. שך משלב טכניקות בעבודת-יד עם דרכי ייצור וחומרים תעשייתיים ומתיך דימויים מיתיים עם פיתויי הצרכנות המודרנית.
״מאהבים מולך״ עוסק בפרידה אישית בזמן משבר קולקטיבי. שך מעיד שבניגוד לרצונו “לטהר” את עבודותיו מהמימד החיצוני, הוא משיב לחלחל פנימה, להשפיע, ולעצב את ההבעה היצירתית שלו כאמן. על כן, במקום להתנגד לזליגה של הציבורי לאישי הוא בוחר להתמסר ולהעניק תשומת לב גם להפרעה החיצונית. בהתמסרות זו אפשר לגלות פוטנציאל אדיר.

עומר שך נולד ב-1991 בירושלים, בוגר המחלקה לאמנות רב-תחומית בשנקר. גר ופועל בתל אביב.

זמיר שץ

טאקו בל + אוילי שיט, 2017, אקריליק על בד. 216×320 ס”מ.

העבודה המוצגת היא שילוב של שני ציורים המגולגלים יחד כמגילה. שניהם מגוללים מיתולוגיה אישית ופוליטית. העבודות נוצרו במסגרת תכנית שהות ב”מגדל העוצר” בקושנדל שבצפון אירלנד, עיירה קתולית עם שורשים איריים – רפובליקנים. בסלון הביאנלה הסמוך מוצגות מבחר עבודות שנעשו על ידי אמנים ישראלים ששהו בתכנית זו בין השנים 2016-7, יחד עם עבודות מאזורי קונפליקט שונים: אירלנד, דרום אפריקה ורואנדה.

זמיר שץ נולד ב1969, צייר ואמן וידאו. כיום חי ויצר בתל אביב.

היוואט-חיים;
לינה אוטום ג׳ק אגולון, עדן גברה,
מברהיט גברמריאם, אכברת אברה

עמוד שלום, 2025, חוט טריקו, סריגת קרושה.
300×30 ס”מ.

שלום, עבור לינה אוטום ג׳ק אגולון, הוא ״גשם יורד על עצים ירוקים, קרני שמש חמימות על אדמה לחה״. אמניות ׳היוָואט׳ סורגות את הפרשנויות שלהן למושג ׳שלום׳, הנטועות בזכרון של חיי היומיום, בחיבור לטבע המיטיב שסביבן ובדיאלוג התרבותי ביניהן. הן תופרות את העבודות האישיות זו לזו לכדי ׳עמוד שלום׳ משותף, ומתחברות למסורת הייצוג הארכיטיפי של הקו האנכי המחבר בין שמים לארץ: הטוטם, האובליסק, העמוד, גורד השחקים וסמלים ורטיקלים נוספים, נישאים כתזכורת לכמיהה האנושית אל הרוח והמופשט. הפרוייקט ׳היוָואט׳ – חיים בשפה הטיגרינית – נולד מתוך האמונה בכוחם המעצים של הקראפט והאמנות. עם סגירתו של הקולקטיב הוותיק ׳קוצ׳ינטה׳, פנו היוצרות הבולטות של הקולקטיב – מבקשות מקלט מאפריקה – לדרך חדשה, להתנסוּת בחומרים חדשים ולשכלול השפה האמנותית הייחודית שלהן. במשך 12 שנים, פעל הקולקטיב כבית מקצועי עבור מאות נשים מבקשות מקלט, דאג לתעסוקן, ליווה אותן באתגרי הפליטוּת, איפשר את התפתחותן היצירתית והוכיח את איכות העבודה מול קהלים מגוונים. הקולקטיב פעל על המנעד שבין יצור בסדרת קטנות, קראפט ואמנות, מסלי הקרושה הצבעוניים, הבובות התפורות, התכשיטים (ואינספור מוצרים נוספים), ועד עבודות שהוצגו בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם.

לינה אוטום ג׳ק אגולון נולדה ב1976, בדרום סודן חיה ועובדת בתל אביב. עדן גברה נולדה ב1987, באריתריאה חיה ועובדת בתל אביב. מברהיט גברמרים נולדה ב1989, באריתריאה חיה ועובדת בתל אביב. אכברת אברה נולדה ב1986, באריתריאה חיה ועובדת בתל אביב.

קולקטיב נשות סוונא-קבויא רואנדה

רועה, 2023-2025, רקמה, חוט כותנה על כותנה.
106×63 ס”מ.

שומרים על הגמלים, 2023-2025, רקמה, חוט כותנה על כותנה.
96×74 ס”מ.

אסיף קפה, 2023-2025, רקמה, חוט כותנה על כותנה.
51×80 ס”מ.

באגם קיווּ, 2023-2025, רקמה, חוט כותנה על כותנה.
75×63 ס”מ.

אחיות, 2023-2025, רקמה, חוט כותנה על כותנה.
67×61 ס”מ.

המסע, 2023-2025, רקמה, חוט כותנה על כותנה.
60×69 ס”מ.

אשת זולו לוחמת, 2023-2025, רקמה, חוט כותנה על כותנה.
64×71 ס”מ.

מרחוק, העבודות עשויות להראות כמו ציורים, אך למעשה כל עבודה ועבודה נעשתה לחלוטין בחוט ובד. בשימוש בשלושה גוונים של חוט במחט אחת, היוצרות מצליחות לתפוס ניואנסים של צבעים והצללות על ידי ערבוב החוטים כמו שצייר מערבב על פלטה. תפרים שונים בעבודות יוצרים טקסטורות וצורות ייחודיות ממשיכות ארוכות לנופים, שמיים ובגדים, עד למשיכות קצרצרות עבור כל גרגיר וקטניה ביצירות. לכל אמנית בקולקטיב קול וטביעת יד ייחודית בעבודתה, אך בגלל שהעבודה על כל יצירה היא משותפת, הן החליטו לחתום על כולן בשם הסטודיו, סוונא קבויא, על פני שם של כל אמנית לעצמה. בעבודות, נשות הקולקטיב מציגות קטעים מתרבות רוונדית: חיים כפריים, טקסים מסורתיים, ריקודים, שירה, בנוסף לחיות ולצמחיה האופיינית למזרח אפריקה. הקולקטיב מורכב מנשים ששרדו את השואה כנגד אנשי הטוצי ב1994. לחלקן קשרים לקורבנות ולחקן למבצעים של אותם פשעי מלחמה מתועבים, אך הן עובדות ומחזיקות ביחד תקווה לעתיד טוב יותר למשפחותיהן. תערוכה זו היא מעין תפילה לשלום ולפיוס בין אנשים בכל מקום.

נשות הקולקטיב יוצרות ביחד עבודות טקסטיל מרהיבות משנת 1997.

את התערוכה עיצבה לילך שטיאט:

בלוט, 2025, מיצב, בלוטים מונבטים של אלונים.

הבלוט הוא הבטחה חרישית לעתיד. שנה אחר שנה, הוא מוצא את דרכו אל האדמה באמון, בידיעה שהזמן איטי וארוך אך מלא בתקווה. במיצב זה מפוזרים מאות בלוטים נובטים, עוקבים אחר תנועת החלל, צומחים יחד, שקטים אך נחושים. כל אחד מהם נושא בתוכו אפשרות—של עץ, של יער, של זמן שימשיך הרבה מעבר לנו. האלונים אינם לבד; הם מחוברים, מקשיבים, חולקים חיים זה עם זה.
“בלוט” הוא רגע של תקווה—תזכורת עדינה לכך שדברים גדלים גם במקומות לא צפויים. כשהתערוכה תסתיים, חלקם יישתלו באדמה, וימשיכו בשקט את המסע שהתחיל כאן.
המיצב הודות לעזרא ברנע, אלונאי ישראלי, מגדל, אספן ומומחה לעצי אלון, ממייסדי עמותת “אלוני ישראל”, שאירגן ואיפשר את השתילים. השתילים נתרמו על ידי קק”ל ותודה מיוחדת לרותם אטיאס. בתום התערוכה, השתילים יוחזרו לטיפולו של עזרא.

לצד אותו הים - התערוכה המרכזית